פרופסור
אבנר
חי שאקי

עם שובי לירושלים, ב1960, נזקקתי לתקופת השלמה של הדוקטורט, שאת רובה עשיתי, בספריה המשפטית בגבעת רם, יחד עם ידידי היקר אהרון ברק, שאף הוא עסק באותו הזמן בהשלמת הדוקטורט שלו. במהלך 1962, סיימו כמה דוקטורנטים את הדוקטורנט שלהם במשפט, ובטקס הענקת התואר ”דוקטור למשפטים" מטעם האוניברסיטה העברית, השתתפו מלבדי: אהרן ברק, אליהו הרנון, יהושע וויסמן ויובל לוי. לעונג היה לי, לשאת דברים בשם המסיימים.

עם קבלת הדוקטורט הציע לי הפרופ' לבונטין להורות את המקצוע – משפט בינלאומי פרטי, בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב לאחר שהועליתי לדרגת מרצה, מקצוע שהשלמתי אותו ע”י הוראות דיני אישים משפחה וירושה; מקצוע נוסף שבו השתלמתי בתדירות, ושבו ניתנה לי האפשרות לעסוק בפרקים נכבדים של המשפט העברי.

במקביל להוראה בת”א נתבקשתי ע”י פרופ' לבונטין ללמד במקומו גם בפקולטה בירושלים, וסייע בידי כאסיסטנט, מישאל חשין, שהיה בתהליך הדוקטורט שלו.

החומר הרב במשפט בינלאומי פרטי ובדיני משפחה, שהלך והתעצב בחקיקה, בפסיקה ובספרות המקצועית, שימש בידי מאיץ לכתיבת מספר גדל והולך של מאמרים שפורסמו בביטאונים המשפטיים: הפרקליט, משפטים ועיוני משפט. מאמרים שבהם ניסיתי לחוות את דעתי בבעיות משפטיות חשובות, בתחומים האמורים ושבהם גיבשתי לי עמדות משלי. אציין, בין שאר הנושאים המשפטיים שמשכו את תשומת לבי ושהעסיקוני במשך שנות השישים והשבעים: שאלת הגדרתו וסיווגו של ה"סטטוס" במשפט הבינ”ל הפרטי; בעיות של ברירת דין בירושות ובצוואות; משמעות ”הדין המהותי של חוזה” בהקשר הבינלאומי הפרטי; ”טובת הילד” במשפט העברי ובמשפט הישראלי; משמורת קטינים – וזכות הקטין וכמובן בעיית ”מיהו יהודי” – בחוקי השבות ומירשם אוכלוסין.

סוג פעילות שיזמתי בקרב סטודנטים למשפטים, היה ע”י ארגון ”משפטים מבוימים”, בהשתתפות סטודנטים מצטיינים, שניתנה להם הזדמנות להכין טיעונים בסוגיות משפטיות אקטואליות שונות. בחירת טועני ”הנער” וטועני ”הנגד”, נעשתה על־ידי, עפ”י התרשמות מתלמידים בולטים שניחנו בכושר רטורי יחסי. השופטים, במשפטים מבוימים אלו, היו ברובם שופטים בדימוס, מה ששיווה למעמד, ולהחלטות שנתקבלו בסוף הטיעון, אופי מציאותי, משכנע. לאירועים כאלו ניתן הפרסום הפנים־פקולטטי, ואף הכלל־אוניברסיטאי, הראוי, דבר שהרים קרנם של הסטודנטים שנטלו חלק ב”משפטים” ואלו, והעניק להם אתחלתא של ניסיון משפטי אמיתי; וחיזק את הדימוי העצמי של הסטודנטים למשפטים שנכחו בדיונים בכלל, ושל הסטודנטים שמילאו תפקיד במשפט המבוים בפרט. סברתי מאז, וגם היום, כי זו אחת הדרכים הנכונות לשוות ללימודים בפקולטה, מראית חיה וריאלית.

האימרה: ‎,"You publish or you perish"‏ ששמעתי עליה רבות בשנות השבתון שקיימתי בחו"ל, דירבנה ועודדה אותי לחקור ולפרסם. לקראת סוף שנות השישים, פרסמתי את ספרי "הגיל במשפט", תוך דגש על היבטים בינלאומיים־פרטיים, ספר שזיכה אותי במאמר הערכה חם ומחמיא של השופט חיים כהן ז"ל. הספר נתן בידי הזדמנות לפרוס את דעותיי על מה שנראה לי כאפיוניו המרכזיים של ה”סטטוס” במשפט הבינלאומי הפרטי. הגיל, כידוע היא עובדה אך יש לו היבטים חורגים שהן קביעה משפטית המשווה לו ברק של סטטוס.

לא רק שנקשרתי לנושאי מחקרי, לתולדות הזמן, אלא גם שימשו לי מתווה לפעילותי הציבורית. בסוף שנות ה־50 בגולה בכל עוצמתה סוגיית "מיהו יהודי”. מכתבו של בן גוריון ל"חכמי ישראל", כמה שנים קודם לכן, הציב אותה במרכז הדיון הציבורי. לימים כאשר פרשת שליט הידועה, הייתה בעין הסערה, המחישה לעין כל את השסע הגדול בין שני פלגי העם. המחלוקת, בין שופטי ביהמ”ש העליון, בינם לבין עצמם, כמו בציבור הרחב בכלל, חלקו בשאלת הגיור וה"גיור כהלכה".

בעיצומו של המאבק המשפטי והציבורי בעניין ”מיהו יהודי”, נפטר באופן פתאומי שר הפנים דאז, מ.ח שפירא ז”ל, שהיה מנהיג המפד”ל באותה עת. פטירתו גרמה שאכנס תחתיו לכנסת השביעית, בשנת 1970, כנציג רשימת המפד”ל. למפד”ל הצטרפתי זמן קצר קודם לכן, בהשפעתו הישירה של השר שפירא ז"ל עצמו, כפי שאבהיר בקצרה, בפרק על עשרים שנות חברותי בכנסת.

אמשיך, אפוא, בקצרה, לסיום הדברים על פעילותי בפקולטה למשפטים בת”א, בציון כמה דברים ייחודיים שנזדמן לי לתרום במהלך הוראתי בתל אביב; וכן על שתי שנות השנתון – בשנת 1971, ובשנת 1980 – שביליתי בטורונטו, קנדה ובלוס אנג'לס, ארה”ב; ועל פרסום ספרי מיהו יהודי, על שני חלקיו, בשנת 1978, ומה שמסביב לו.

במשך השנים 1984-1969, פיתחתי, וטיפחתי שני נושאים שנראו חשובים בעיני, אך מוזנחים משום מה: הבעה משפטית (בכתב ובעל פה) ו־יחסי דת ומדינה במשפט הישראלי, שאני מרגיש יותר ויותר, עד עצם היום הזה ועד בכלל, את חשיבותם הגדולה, במיוחד בישראל, שבה לא הופרדה הדת מן המדינה מעולם.

להבעה ייחסתי משקל רב במיוחד, משהשתכנעתי מכושר הדיבור הנמוך והלקוי של תלמידים רבים, ומששכנעתי את מועצת הפקולטה ואת הסטודנטים עצמם, כי הבעה לקויה – בהכרח שתגרום למשפטנות לקויה, כל אימת שיתבקש טיעון בעד או נגד, בכל ענף מענפי המשפט, האזרחי, הפלילי, והציבורי. השתכנעתי ושכנעתי, כי כל עיסוקו של משפטן, בכל נושא ובכל שעה, הוא לתאר ולהסביר, לטעון ולנמק, בכתב ובעל פה; מה שמחייב רהיטות ובחירות לשון, ניסוח ברור ומשכנע, אמירות הגיוניות, חלוקה נאותה של החומר הנטען, מסקנות ועקביות, מכאן חשיבות התרגול שקיימתי בכיתה, הקפדה על הבעה נכונה של שאלה, קושיה, הצגת עמדה, התייחסות למחלוקת ואבחנה בין עיקר לטפל.

מראשית שנות השבעים, קיימתי סמינר בסוגיות דת ומדינה במשפט הישראלי; מקצוע שהגיתי והפעלתי לאורך שנים. שמחתי שלמן הרגע הראשון, נתקבלה הצעתי, הן ע"י חברי במועצת הפקולטה, והן ע”י הסטודנטים, שנרשמו, במספרים גדולים לסמינר. יותר ויותר התברר לי עצמי, כי דווקא בישראל, חשוב לבנות מערך הרצאות בנושא, ולשלב בו חקיקה דתית מתרחבת והולכת; פסיקה מתעצמת של ביהמ”ש העליון, ספרות מקצועית, בעיקרה אמריקנית, במדינה שקיימה, מתמיד, הפרדה בין דת למדינה, ושעם זאת, אחוז המאמינים באלוהים שבה הוא מן הגבוהים בעולם המערבי.

כאמור, יצאנו אני ואשתי נחמה לשני שכתובים, בשנת 1971 ובשנת 1980, לקנדה לארה”ב, בהם עסקתי במחקר, ואף הרצתי בסוגיות דת ומדינה. כך הרציתי סמסטר בפני סטודנטים קנדיים רבים, על ”דת ומדינה בישראל – בקנדה ובארה”ב" – בו דנתי, בשווה ובשונה, בין השיטות המשפטיות של מדינות אלו. ההרצאות התקיימו Osgoode Hall Law School ב- York University -‏ וזכו להתעניינות בקרב מרצים למשפטים וסטודנטים במקום.

בבית הספר למשפטים ב- ‎,Osgoode Hall L.S ערכתי קובץ מקורות השוואתי בנידון, ושנכרך בכריכה. הספר יצא לאור ע”י ביה”ס למשפטים בטורונטו, ואף נעשה בו שימוש, כפי שנמסר לי כבר במהלך אותה שנה, בקורסים לפילוסופיה משפטית ולמשפט משוה.