לאחר ארבע כנסות רצופות (וחמש־בסך הכל). החלטתי לפרוש מן הפעילות הפרלמנטרית. מיד עם תום כהונתי בכנסת הארבע-עשרה. וסמוך לבחירות לכנסת החמש-עשרה. חברי, בכנסת ובתנועה. ערכו לי מסיבת פרידה מרגשת, רבתי, שהתקיימה באוניברסיטת בר אילן. בכנסת נפרדתי מחברים רבים, שמצאו, לשמחתי, לציין את הרוח הטובה. והידידותית, ששררה בינינו לאורך כל השנים, ושלאורך 20 שנים קיימתי יחסים אישיים טובים עם כל המפלגות. ריגש אותי במיוחד מכתבו של ח"כ ערבי, שציין כי חרף דעותינו הקוטביות בסוגיות מדיניות העומדות על הפרק, שלמד עליהן מויכוחינו בכנסת, מעולם לא פגעתי, לא בשמו ולא בכבודו של ח”כ כלשהו, יהודי כלא־יהודי, ואכן, כבוד הבריות, שעליו חונכתי, מילדות, היה נר לרגלי תמיד.
כבר בשבוע הפגרה הראשון, שלאחר תום מושב הכנסת האחרון, בכנסת ה־14, חשתי כי עז חפצי לשוב לאקדמיה, ללמד, ולחקור, לא רק ”לחדש ימי כקדם” בנושאים המשפטיים שהעסיקוני. אלא, לנושא חדש: – ”יחסי דת ומדינה בישראל”, בו ראיתי לא רק משפטנות טהורה או "דקדוקי” הלכה אלא גם עניין תרבותי ראשון במעלה, ואקטואלי. הוצעה לי אומנם הוראה מחודשת של משפט בינלאומי פרטי ודיני משפחה. בשני מוסדות אקדמיים נכבדים. אך, מצאתי עניין רב להיכנס להוראה, שהוצעה לי, בנושא במסגרת קורס בחירה, בבית הספר למשפטים, במכללה האקדמית נתניה. מה גם שכבר נזדמן לי קודם לכן, להשתתף כמרצה-אורח, במכללה האקדמית נתניה, בנושאים אקטואליים חשובים.
היכרותי המוקדמת עם נשיא המכללה, פרופ' צ. ארד, שאיתו קיימתי קשרים קודמים בבר אילן, ועם פרופ' סיני דויטש, משנה לנשיא המכללה ודיקן ביה”ס למשפטים שלה, שהיה תלמידי באוניברסיטת תל אביב לפני שנים רבות, הנעימה לי, מן הרגע הראשון, את שיעורי הבחירה הסמסטריאליים שנטלתי על עצמי, בנתניה, ב”סוגיות דת ומדינה". כאמור, לאחר השנה הראשונה, בנתניה, שמחתי להצטרף כפרופסור אורח, בשנה שלאחריה, גם לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שבה הוריתי וחקרתי עשרות בשנים, להורות שם אותן סוגיות עצמן.
הנושא צד את עינם של סטודנטים רבים, שנרשמו, השתתפו בשיעורים ואף התגלו כמשתתפים עירניים במיוחד. בשיעורים מתנהל דיון מפורט בחקיקה, בפסיקה, ובספרות המקצועית, ומתרחב המחקר המעניין שנערך בסוגיות החיות והאקטואליות הללו הנמצאות גם על סדר היום הציבורי. אני משער, כי גם הניסיון הפרלמנטרי והשלטוני שלי במשך כשתי עשרות שנים, בייזום ובניסוח חקיקה, בכלל, ובקידום חקיקה דתית־חברתית, ואחרת, בכלל זה, תרם רבות, למידה הגבוהה של אקטואליזציה ורלבנטיות. התעניינות הסטודנטים לא הייתה הפתעה גדולה בשבילי. כבר בשנת השבתון שלי בקנדה, שהעברתי ב-Osgoode Hall Law School בטורונטו, קנדה, קורס על ”דת ומדינה בשיטות משפט בנות ימינו" שמתי לב כי הקורס הצליח לעניין מספר רב של סטודנטים למשפטים, לפילוסופיה, לסוציולוגיה ולהיסטוריה, לאחר שגילו נקודות מגע מרובות בין ההיבטים המשפטיים של יחסי המדינה ל”כנסייה” (או ל: "דת”), לבין שאלות הלוואי הפילוסופיות, הסוציולוגיות, וההיסטוריות, המתעוררות בדיונים על חוקים בעלי אופי חוקתי, בארה"ב, בקנדה – וכמובן, בישראל.
מובן, שפעילות-פעלתנית אקדמית זו, יצירתית, אינטנסיבית זו, חייבה אותי להתנתקות כמעט מוחלטת, מן הפעילות הפוליטית, בתנועה, ובציבור; ובכל זאת, לבקשת חברים רבים, הותרתי בידי אך ורק את ראשות "הלשכה" של המפד"ל, המתכנסת אחת לחודשיים, בלבד.
סיפוק רוחני-מוסרי רב, נגרם לי מן העובדה כי בשני המוסדות כאחד, אני נפגש עם עמיתים משכבר, שבחלקם הינם תלמידים-לשעבר, שהפכו לידידי; מה שמעניק לפעילותי האקדמית המחודשת במכללה, בנתניה ובתל אביב כאחד, אווירת הכרות ואינטימיות, פעילות של משפחה אקדמית נעימה, שבמסגרתה מתקיימות פגישות, ומתקיימים דיונים ושיחות, על נושאים משפטיים שונים.
הנאה רבה מסבות לי הפגישות התקופתיות, במכללה האקדמית נתניה, שבכל אחת מהן עולים, ביוזמתם ובהכוונתם, של ידידי פרופ' סיני דויטש, המנצח על העניין, וכן ביוזמת ובהשתתפות כמה מרצים צעירים ונמרצים במכללה, נושאים משפטיים, בענפי משפט שונים, המתבקשים, כביכול, ע”י המציאות המשפטית הישראלית, הדינמית.
עונג מיוחד נגרם לי מחידוש הקשר עם עמיתים, תלמידים לשעבר, והיום רובם פרופסורים למשפטים, הן בנתניה והן בתל אביב, ששימשו בעבר אסיסטנטים, במקצועות שלימדתי, ובחלקם – היו דוקטורנטים למשפטים, בהדרכתי. על אלו נמנו, מיד עם שובי לאקדמיה, בתל אביב, ובנתניה, פרופ' מנשה שאוה ז"ל, פרופ' אריאל רוזן-צבי ז"ל, ויבדלו לחיים: פרופ' סיני דויטש, פרופ' אשר מעוז, פרופ' עמוס שפירא, ועורכי הדין ד”ר יעקב ויינרוט וד”ר אברהם אלתר.